''די, נמאס. אפשר לסגור את המפעל ה'מסריח' הזה'', כך סיכם ל' (השם שמור במערכת), את כל ההתעסקות במפעל 'פרי גליל' שבחצור, שמחצית מעובדיו קיבלו מכתבי פיטורים.
מנגד, ההסתדרות דרשה את ריכוך המהלכים ושוב היה זה יונה פרטוק, יו"ר מרחב גליל עליון, שהפעיל לחץ: "מה זה משנה אם מישהו ימות עוד חצי שנה או שנה? בסוף הוא ימות. אם הם לא יוותרו, נסגור באופן חד צדדי בהתאם לחוק".
אחת העובדות הוותיקות סיכמה; "את כל חיי נתתי למפעל, הם לא רואים את מי הם מפטרים''.
זהו זמנו השאול של מפעל 'פרי גליל'. שוב זה אותו ניגון נוגה, אותו משב רוח מדכא. העובדים קיבלו מכתבי פיטורים, ההסתדרות מנסה להגן ועולם כמנהגו נוהג.
צודק יו''ר ההסתדרות פרטוק שקורא לשים סוף לסיפור הזה שנקרא 'פרי גליל'. כן ייסגר או לא ייסגר, כבר לא משנה. אפשר לעשות קאט ונגמר. די לעינוי. די לאי הודאות. והכי חשוב, די לסבל העובדים, אלה שכל פעם מחדש נלחמים על הגב שלהם. נשים וגברים שהתחילו לעבוד במפעל לפני יותר מ-30 שנה, לפחות במחצית מהן, ריחף האיום על סגירת השערים והפיטורים.
כל השנים מחזיקים בהם כבני ערובה. חלאס. הגיע הזמן לקבור את המפעל הזה ולהציל את עובדיו. יהיו פיצויים, תהיה אבטלה וכל אחד יימצא מזור לנפש במקום אחר. החיים יותר חזקים מכל דבר. החיים ממשיכים וימשיכו. ככה זה בחיים.
ל', שמבין דבר או שניים בבריאות, תברואה ומה שביניהם, סיכם בצער; ''אם לא די בסבל העובדים, הרי שרק בגלל הריחות המסריחים את פאתי חצור ומחניים, ריחות הלוואי המגיעים מהמפעל עד לפתחי חלונות הרכבים על כביש 90, ריח גועל המזהם את האוויר הנקי, לו רק בגלל זה, טוב יהיה אם יבוא הסוף על המפעל הזה''.
צילום ארכיון/ דרור ארצי- ג'יני