בסוף השבוע האחרון קיבלנו מתנה אלוהית. החברים הכי טובים שלנו הגיעו לבקר, וסוף סוף, נפלה ההזדמנות לנשום אוויר חוץ. 

את קבלת השבת עשינו בטיבי'ס ויחד עם הילדים, התענגנו על ארוחת ערב, כמו שרק שף חיים טיבי יודע לבשל. 

זה התחיל בנקניקיות החלומיות, דרך הדגים, ההמבורגר לילדים, הפסטות הממולאות, הכל היה טעים, מאוד טעים, עד כדי שלא רצינו להפסיק. אבל הזמן דחק ושעת השולחן שלנו הגיעה לקיצה. גלשנו אל הלילה הנעים, מדושני עונג. 

את הבוקר של אחרי הטיבי'ס, האירה לנו שמש קייצית. עוד בלילה סגרנו על עלייה לחרמון.  רצינו לתפוס את ההר הלבן ברגעיו האחרונים. כי תכף לא יהיה. 

יש אין סוף מקומות בארץ ששווה להגיע אליהם, אבל אין כמו החרמון. 

השמיים היו נקיים, הכבישים פתוחים והראות מושלמת. 

הדרך אל ההר היתה קסומה. הנוף נצבע בגווני הגולן המרהיבים והילדים איבדו עניין במסכים והתמקדו בציורי הטבע.   

הבוקר הזה היה מושלם. הדרך האירה לנו פנים והחרמון היה מואר כמו היה אפשר לגעת בשמיים. הילדים כמעט האמינו והושיטו יד. 

האושר על פני כל מי שעבר מולנו, מהקטנים לגדולים, הסביר הכל. לרגע דימיינו איך ישו הלך על המים. אנחנו בחלקת גן עדן.

 עפנו על המגלשות וברכבת, ובכל רגע בו הרמנו עיניים, הוקסמנו מפלא הבריאה. 

אם טרם ביקרתם השנה, זה הזמן לעוד מהלבן הזה. ואם לא עכשיו, כדאי לדעת כי ההר מזמין אליו לאורך כל השנה. ובמיוחד בשנת היובל שלו. 

צילום/ עצמי.