מספר המורים החדשים במערכת החינוך ירד השנה ב-12%, כך מראים נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שהתפרסמו השבוע. לפי נתוני הלמ"ס, בשנת הלימודים הקודמת נקלטו במערכת כ-12,200 מורים, לעומת 10,750 שנקלטו בשנת הלימודים הנוכחית. יותר מזה, במשרד החינוך מצביעים על עלייה במספר המורים שעזבו את משרתם בשנת הלימודים החולפת והנוכחית. כמו כן, גם מספר הסטודנטים להוראה נמצא בירידה. בקיצור, הולך ופוחת הדור המגלה עניין בלהיות מורה. 

האמת, הם צודקים.  עם 25 ילדים בכיתה. מורה ורבע. צפוף ומחניק. לא הכי כייף. לא משהו ששמחים להתעורר אליו בבוקר. לא פשוט להיות מורה, ועוד יותר קשה להיות תלמיד. 

איך לא יישמו  את נפלאות הקורונה? איך לא מזרימים משאיות של כסף למערכת החינוך? איך לא המשיכו ללמד בקפסולות? איך לא שמים את היד על הראש והלב, ועושים הכל כדי להציל את הילדים, שחלילה, אף לא אחד מהם יהפוך שקוף ויילך לאיבוד. 

ההתמודדות היומית שלהן מול עולם הילד, כמעט בלתי אפשרית. ובכל זאת זה קורה. כל יום מחדש. עשרים ומשהו ילדים, מלאי דמיון, תאווי ידע, צמאי חיים, מוצאים עצמם בכיתה צפופה ומחניקה, מול מורה מותשת, שצריכה להקדיש את כל כולה לכולם. וככה זה כל יום. איך אפשר להכיל? 

יחידיי הסגולה מצליחים להתמודד. האחרים נותרים מאחור ומחפשים עצמם לדעת. ולא שזה באשמתם, גם לא המורות אשמות. אין שאלה. הן היו רוצות את זה אחרת. אבל אין. 

ככה זה בישראל החופשית של 2022. החינוך מאבד מזוהרו, הלימוד תקוע אי שם. והמורים, לפחות על פי הנתונים שפורסמו, הם כבר הבינו, עד שמישהו לא יתעורר, כדאי להם לחפש עבודה חדשה.