28 May
28May

פעם חשבתי שרותם חטואל, שחקן הכדורגל, בן חצור הגלילית, יהיה עוד אפיזודה חולפת. זה היה לפני הקורונה. 

תזכורת למי שלא מעודכן. רותם בעט בכדור לראשונה בישוב הולדתו/ חצור הגלילית. משם, יד ביד עם אבא יהודה, נחת בילדים של מכבי חיפה. אח''כ קריית שמונה ומשם לאי שם. 

בין 2018 ל 2020, יצאו הילד ואביו למסע נדודים מתיש בין עכו לרעננה. אום אל פאחם לנצרת, סוג של בינוניות עבור מי שחלם להיות כוכב. 

אבל רותם לא נשבר. ונלחם. אולי זה החומר ממנו עשויים ילדי הפריפריה. ילדי עיירות הפיתוח. הם יוצאים מחוספסים יותר. תמיד יצטרכו להילחם יותר. ואולי טוב שכך. מעז יוצא מתוק. 

זה מה שקרה אתמול עם הילד מחצור הגלילית. בנגיעת ראש קסומה הוא העלה את אלונה ברקת לחצי גמר גביע המדינה, צבע את בירת הנגב באדום והחזיר אתת שמחת החיים לאוהדי באר שבע. 

הוא שבזכותו, כל ילד מהנגב והגליל יכול להמשיך לחלום על להיות שחקן כדורגל ולא משנה איפה הוא נולד, בחצור הגלילית, צפת, בקיבוץ או במושב.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.